מזה שנים רבות נוהגים עורכי דין להציע ללקוחותיהם הסכמי שכר טרחה המותנים בהצלחת הטיפול המשפטי ע"י עורך הדין, במסגרתם שיעור שכר הטרחה נגזר מן התועלת שהפיק הלקוח מן הטיפול המשפטי. הסכמים מסוג זה מכונים Contingency Fee Agreements.
דוגמאות: ייצוג תובע בתביעה בתמורה לאחוזים מהסכום שייפסק לטובתו; ייצוג נישום בהליכים מול רשויות המס תמורת אחוז מהחיסכון שיביא הטיפול המשפטי; ייצוג בעלי מקרקעין בהליכי שינויי ייעוד בתמורה לאחוזים משווי המקרקעין לאחר השבחתם. קיימות דוגמאות נוספות רבות.
הסכמים מסוג זה מעוגנים גם בחקיקה – למשל בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ניתן לומר שבמרבית המקרים הסכמים מסוג זה מייצרים זהות אינטרסים בין עורך הדין לבין הלקוח. עורך הדין יעשה עבור לקוחו מאמץ גדול להשיג את התוצאה המיטבית, שכן ככל שהתועלת שהלקוח יפיק תהיה גדולה יותר – שכרו של עורך הדין יגדל בהתאם. כמו כן, הלקוח לא נדרש לממן מכיסו את עלות הייצוג המשפטי תוך כדי ניהולו אלא יידרש לשלם לעורך דינו שכר טרחה בתום הטיפול המשפטי, כנגזרת מהתועלת שיפיק ממנו.
ואולם, הסכמים כאלה הופכים את עורך הדין והלקוח ל"שותפים" בתיק ועלולים להביא את הצדדים לכדי חילוקי דעות ביחס לניהול התיק בנקודות קריטיות.
כך למשל, נניח שסמוך לאחר שהוגשה תביעה הוצעה ללקוח פשרה של 50% מסכום התביעה. לעורך הדין תהיה מוטיבציה גדולה לשכנע את הלקוח להסכים לפשרה, שכן אם הצעת הפשרה תתקבל, הוא יקבל את שכרו ולא יידרש יותר לעבוד על התיק.
לעומת זאת, הלקוח יכול לחשוב שהפשרה אינה ראויה וידרוש מעורך דינו להמשיך לנהל את התיק, תוך נטילת הסיכון שבסוף הדרך תביעתו תידחה או ייפסק לזכותו סכום נמוך באופן משמעותי מהסכום שהוצע בפשרה, והכל בשים לב לכך שללקוח "זה לא עולה כסף" (למעט אולי הוצאות).
דוגמה נוספת: לאחר הגשת התביעה מגיעים הצדדים לדיון ובית המשפט מביע את עמדתו הברורה ביחס לחולשת התביעה. הלקוח, שלפי ההסכם אינו נדרש לשלם לעורך דינו במהלך ההליך, ילחץ על עורך דינו להמשיך בתביעה ואילו עורך הדין, שרואה לנגד עיניו סיכון ממשי כי לא יקבל שכר כלשהו בסוף הדרך – אינו מעוניין להמשיך בייצוג.
קיימות דוגמאות אחרות מחוץ לאולמות בתי המשפטי. כך למשל, לאחרונה (6.11.2023), ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בסוגיה זו (ע"א 2794/20 עו"ד ענת לוי נ' מלטיה ויטוריו את פדלון בע"מ). במקרה זה נערכו שלושה הסכמי שכר טרחה בין עורכת דין לבין שלוש קבוצות של בעלי קרקעות ברמת גן שעניינם טיפול משפטי בזכויותיהן במקרקעין. הסכמים אלה היו מותנים בהצלחה שהוגדרה "פרסום למתן תוקף של תכנית בנוגע למקרקעין". דהיינו, הגדרה עמומה במיוחד (האם רק תוכנית מטיבה ביחס לקיים? עד כמה מטיבה?).
טיפולה של עורכת הדין ערך שנים רבות, עד אשר היא הצליחה להביא לחתימת הסכם קומבינציה בין שלוש הקבוצות של בעלי הקרקע ובין חברת נדל"ן גדולה. במסגרת ההסכם, חברת הנדל"ן התחייבה ליזום תכנית בניין עיר (תב"ע) חדשה, שתביא להגדלת זכויות הבנייה ולבניית פרויקט שרובו למגורים.
התב"ע הוגשה ע"י חברת הנדל"ן בשיתוף הוועדה המקומית. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה אישרה את הפקדתה. אלא שאז שלוש הקבוצות הגישו התנגדויות לתב"ע (בטענה כי קיימת חלוקה בלתי צודקת בטבלאות ההקצאה והאיזון). הוועדה המחוזית דחתה את מרבית ההתנגדויות ונתנה תוקף לתב"ע בכפוף לתיקונים מסוימים.
או אז, חברת הנדל"ן הודיעה לשלוש הקבוצות כי אין היתכנות כלכלית להמשך הפרויקט אלא אם יבוצעו התאמות בהסכם הקומבינציה. בעלי הקרקע לא הסכימו לכך וחברת הנדל"ן הודיעה על ביטול ההסכם ומשיכת ידה מהתב"ע. למרות זאת, הוועדה המקומית הייתה נחושה להמשיך בקידום התב"ע, אך אחת הקבוצות (שאינה במוקד פסק הדין) הגישה עתירה מינהלית במסגרתה ביקשה לגנוז את התב"ע.
בעקבות כך, הוועדה המקומית הודיעה כי היא מושכת את התב"ע.
בנקודת זמן זו סברה עורכת הדין כי היא לא יכולה לייצג יותר את שלוש הקבוצות בשל ניגוד עניינים מובנה בין הקבוצות, והציעה להם לסיים את ההתקשרות תוך תשלום שכ"ט חלקי (שאינו תלוי הצלחה).
הצעה זו נדחתה ועורכת הדין הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי לפסיקת לשכר טרחה הנגזר מתועלת תיאורטית לבעלי הקרקעות כאילו התב"ע אושרה, על בסיס הטענה כי התנהגות לקוחותיה מנעה את אישור התב"ע ברגע האחרון ממש.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה והיא הגישה ערעור לבית המשפט העליון. תוך כדי ההליכים היא חזרה בה מתביעתה ביחס לאחת הקבוצות, התפשרה עם קבוצה שנייה ולא הצליחה להתפשר עם הקבוצה השלישית.
בית המשפט העליון דחה את הערעור (ביחס לקבוצה השלישית), תוך שהוא עורך דיון מפורט ביחס לקשיים של הסכמי שכר טרחה המותנית בהצלחה. נקבע, כי נקודת המוצא, בהתקשרות בין עורך הדין לבין לקוחו, היא שהלקוח ממשיך לשמור בידיו את הכוח להחליט בעניינו בהתאם לאינטרסים שלו. כלומר, שהוא לא חייב לקבל את ההישג המשפטי שמציג בפניו עורך הדין.
עוד נקבע כי יש להסדיר מגבלות על זכותו של הלקוח להחליט שלא להידרש עוד לשירותיו של עורך הדין, או להחליט שאין הוא מעוניין עוד בתוצאה שעורך הדין התבקש לפעול להשגתה במסגרת הסכם שכר הטרחה, אולם הגבלות "מוגזמת" על זכויות כאלה יכולות להיחשב ככאלה המנוגדות לתקנת הציבור ודינן להתבטל.
יחד עם זאת, נקבע כי משמוסכם בין עורך הדין לבין הלקוח על שכר מותנה בתוצאה (ובמיוחד כאשר כל השכר מותנה בתוצאה), נוצרת ציפייה לגיטימית של עורך הדין שיתאפשר לו להשיג את התוצאה המקווה וכי פגיעה לא לגיטימית בציפייה זו (מצד הלקוח) יכולה להקנות לעורך הדין, בנסיבות המתאימות, זכות לפיצויים.
בית המשפט קבע כי כאשר מתעוררים חילוקי דעות כאלה (בקשה להפסקת הייצוג או כאשר הלקוח אינו מסכים לקבל את ההישג שהניח בפניו עורך הדין) יש לערוך איזון לפי נסיבות המקרה, כאשר ישנה חשיבות רבה לנקודת הזמן בה מבקש הלקוח לחזור בו מרצונו בתוצאה שהתבקשה.
כך למשל, אם הלקוח בחר שלא לקבל את ההישג שמציע עורך דינו בסמוך להתקשרות עם עורך הדין או אפילו במועד מאוחר אולם כאשר הדרך להשגתה של התוצאה עדיין ארוכה, קל יותר לקבוע שהלקוח רשאי לעשות כן וזכותו של עורך הדין לשכר הטרחה הנגזר מהתוצאה תתחלף בזכות לשכר טרחה ראוי בגין עבודתו עד למועד בו הלקוח ביקש להפסיק את השירות המקצועי.
ובמקרה הפוך – כאשר הטיפול של עורך הדין הביא לכך שכל שנותר להשגת התוצאה היא קבלתה ע"י הלקוח, והלקוח מסרב לכך, בין על דרך מחדל ובין על דרך פעולה למניעת התוצאה, קל יותר לקבוע כי עורך הדין זכאי לשכר הטרחה שהיה זכאי לו במצב בו התוצאה הייתה מושגת.
ועדיין, נקבע כי גם במקרה זה, הלקוח עדיין אינו חייב לקבל את התוצאה שהושגה עבורו, אולם חייב הוא בתשלום שכר הטרחה שעורך הדין היה זכאי לו במצב בו השיג את התוצאה שנקבעה בהסכם.
בית המשפט קבע גם חשיבות עליונה להגדרת ה"הצלחה" במסגרת הסכמי שכר הטרחה. שכן, ככל שהגדרה זו הינה עמומה, יהיה לעורך הדין קשה יותר לשכנע את בית המשפט לפסוק לזכותו את השכר החוזי.
כאמור, בית המשפט דחה את הערעור ביחס לקבוצה השלישית, בעיקר משום שקבוצה זו לא הגישה עתירה מינהלית שמטרתה למנוע את קידום התכנית (בשונה מן הקבוצה השנייה) וגם לא פעלה באופן אקטיבי אחר לטרפד את התכנית.
לסיכום, ניתן להימנע מהבעיות המובנות בהסכמי שכר טרחה המותנית בתוצאה באמצעות הכללת מנגנונים חוזיים בהסכם שכר הטרחה. כך למשל, ניתן להסכים כי במקרים של חילוקי דעות כאמור כל אחד מהצדדים רשאי לסיים את ההתקשרות ולקבוע מדרגות של תשלום שכר טרחה, הלוקח בחשבון את השלב שאליו הגיע הטיפול המשפטי. בנוסף, יש להגדיר היטב את "ההצלחה" בהסכם שכר הטרחה ולדרג אותה ביחס לשלב המשפטי בו הושגה או הוצעה ללקוח.
לפסק הדין המלא לחצו כאן:
פסק דין של העליון לגבי שכר טרחה המותנה בתוצאה
האמור לעיל הוא בגדר מידע כללי וחלקי בלבד ואין לראות בדברים משום מתן ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. כל מקרה צריך להיבחן לגופו והדברים עשויים להשתנות בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה.
